מרמה
כל הזמן אני מרמה. מרמה, מרמה, ומרמה. הייתי אומר שאני מרמה בעיקר את עצמי, אבל זה בעצמו יהיה שקר, ככל הנראה: עם עצמי אני כן באופן יחסי, ואלו האנשים סביבי, הקרובים והרחוקים, שאני עמל כדי לרמות. לא ברור אם כל הרמאות הזאת הכל משרתת אותי, או שהסיפור הפך לטבע שני (שלא לומר ראשון), ואני לא יכול להמנע ממנו גם כשהוא פונה נגדי. הלוואי שהפער הזה היה קטן יותר; הלוואי שהייתי צריך לרמות פחות, להיות מסוגל להציג את האמת יותר. אה, זה בולשיט; הלוואי שהמציאות שלי היתה דומה יותר לזו שאני עמל להציג (טוב, אולי גם וגם).
נסיון בריחה: טיוטה I
אני מנסה לברוח מהחיים שלי, אבל לא רץ כל כך מהר. מנסה להחזיק בכל מה שיש לי , אבל רוצה לשרוף הכל ולהתחיל מהתחלה. מתחמק מהכל, ומתחמק מההתחמקות עצמה. התעוררתי ב9 היום, אבל מהמיטה יצאתי רק ב-12; למעשה, הייתי צריך להיות במקום אחר היום, אבל ביטלתי את התכניות כי צצו דברים שהייתי חייב לעשות. עכשיו אחרי 6 בערב כבר; יכולתי כבר לנסוע ולחזור, כנראה, ובמקום זה ישבתי פה ולא עשיתי כמעט כלום, ועוד הרשיתי לעצמי לנמנם איזה שעה על הספה. הלוואי שיכולתי באמת לשרוף הכל וללכת; אבל אני יודע שאני אחזור על ארבע. מחר אשב כמו ילד טוב ואתאמץ לסגור את כל הפינות בשביל מראית העין שבעצם הכל בסדר, שבעצם כל הזמן הזה עבדתי. אני מגעיל את עצמי. גם עם הנקודה-פסיק הזאת באמצע כל משפט. חרא של כתיבה.
You're getting me wrong
You're getting me wrong
You're getting me wrong
You're gettming me wrong
You're getting me wrnog!
YOU'RE GETTING ME WRONG!
ועוד מציאה מהעבר: שלוש שנים וחצי, וכלום לא השתנה
הרבה קרבות קטנים יותר או פחות. בחלק ניצחתי, בחלק הפסדתי. חלקם טרם הוכרע. בשביל מה? מה התמונה הכללית? צריך למחוק את הלוח, להתחיל משולחן נקי. שונא דרמות, משתדל לא לעלות על עצים שסביר שאתקשה לרדת מהם אחר כך. זה לא אני, החיים דחפו אותי לשם. שוב למחוק הכל, ככה אי אפשר להמשיך, ולברוא מחדש מהאפר. עולם ישן עד היסוד נחריבה. העולם הישן הוא כל הצרות, כל מה שאנחנו מנסים לשכוח, להדחיק, להעלים, להתעלם, להמנע, למנוע. העולם הישן הוא כל מה שאנחנו, וכל מה שאנחנו לא רוצים להיות. ואחרי שנעזוב את זה, מה ישאר לנו?
לא פעם ראשונה. הלוואי שהייתי יכול לומר שניה. שום דבר הוא לא אותו הדבר, אבל אין חדש תחת השמש. אתה מנקה ומנקה, והבלאגן חוזר בדלת האחורית. אולי הוא בא ממך? מחר תקום חזק יותר, בודד יותר, וחי פחות. עכשיו לך תדבר לקיר, לך תעשה סצינות מול נסיבות אטומות. את מי בכלל מעניינת ההתבכיינות הקטנה שלך? העולם ימשיך להסתובב איתך ובלעדיך, ואל תשכח את זה. כמה רעש, כמה אלימות צריך בשביל למחוק את הכאוס הזה. ולא לקחת צעד אחד רחוק מדי; התהום מסתכלת חזרה, אתה יודע. אם רק היית מצליח להתנתק לרגע, להציב מטרה, קוים אדומים, היית יכול למצוא דרך. לא מושלמת, לא מיטבית, אבל כזו שתוכל לחיות איתה. רק שבינתיים אין לך את המותרות של הניתוק הזה – זה תקוע באמצע, לא לבלוע ולא להקיא. ובנסיון חסר התוחלת שממנו אתה לא יכול להמנע, נסיון לנצח בסיטואציה אבודה מראש, אתה מזניח את כל שאר החזיתות שבהן גם תנחל מפלה בסופו של דבר, או שתינצל בעור שיניך, סביר להניח שעל ידי כך שתיאלץ לבקש טובות. לא שם רצית להיות, כבר חשבת שתכריז על ניצחון, גם אם בשן ועין. לא היום; אם ישנו גורל, זה לא מה שהוא הכין בשבילך לרגע הזה.
כמה אפשר? הרבה מאוד. יותר טוב שלא תדע כמה. לכל חרא מתרגלים, ולכל רצפה יש מרתף. לחבית אין תחתית ואם לא תלמד למשוך את עצמך למעלה בציצית ראשך המידלדלת תשקע עמוק מעבר לכל תקווה. זה לא מגיע לך. אז מה? קארמה היא סיפור יפה, לשעשע ילדים לפני השינה. העולם לא מתעניין בסיפורים יפים. בהחלט יכול להיות שמה שתצטרך לעשות בשביל לשרוד יהפוך אותך למשהו שלא ברור מה הטעם בשרידתו. אבל אלו החיים, הבילוגיה, הנטיה המתוכננתת הצרובה במעגלים שלך להנציח את עצמך בכל דרך שתוכל, בכל מחיר.
והתסכול. הציפיה שלא נגמרת, והידיעה שאין שום דבר שאתה יכול לזרז אותה. ונניח שהיא תסתיים ברגע מסויים, שמי יודע מתי יבוא. מה תעשה אז? תחזור לאותו מעגל חסר תקווה שאתה לפחות מכיר, ויודע איפה נמצאות הפינות הקטנות של בדלי הסיפוק שאפשר להפיק ממנו. המוכר הוא החם, האהוב והבטוח, עם אצבע בתחת ושיר בגרון. אולי הפעם תשבור את המעגל הזה, רק שלא ברור איפה זה ישים אותך. כן, יש סיכוי שזאת תהיה הצלחה פנומנלית. אבל לנו ברור שהסיכוי הזה הוא תיאורטי בלבד. מה המשמעות של סיכוי שלא התממש? מבחינה תיאורטית, הוא נתן לנו אינפורמציה. רק שאינפורמציה היא לא הבעיה כרגע. למעשה, יתכן שהבעיה היא בחלקה עודף אינפורמציה. מרבה ידע מרבה מכאוב יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ובפחות בחירות לא תצטרך להתלבט כל כך הרבה. מסתבר שאנשים מאושרים יותר ככל שהם פחות תופסים את עצמם כזכאים לבחירות. הרבה יותר קל לקבל החלטות כשאתה לא יודע מה מונח לפניך; כמובן שאף אחד לא שואל מה לגבי לקבל את ההחלטות הנכונות. ומה הסיכוי שלך אפילו להבדיל להבחין בין החלטה נכונה להחלטה שגויה, ואפילו אם יכו איתן בראשך?
סתם זרם תודעה. עוד בזבוז של זמן שאין לך, שאף פעם אין לך. החיים קצרים, הנהר זורם, העגלה נוסעת והנה נשארת מאחור. בכלכלה מלמדים שהחלטות צריכות להתקבל על סמך העתיד בלבד ולא על סמך העבר. את העבר לא ניתן לשנות, והסיכוי היחיד שיש לך, אם בכלל, הוא לשפר את העתיד מהנקודה הנוכחית. פעם למדתי שהרב סולובייצ'יק קרא לזה גורל וייעוד. אז אתה מרים ידיים, ומחליט לעזוב הכל לקצת זמן, בשאיפה לתפוס את הרגע שבו יהיה ניתן לעשות משהו בראש צלול יותר. לעזוב כבר למדת, יום אחד תלמד גם לא להסתכל אחורה. האם יש סיכוי? אני לא אופטימי. אבל את הגבול צריך לצייר בנקודה מסוימת, ואני חושב שהיא הגיעה. (כעבור שנתיים שלוש שנים וחצי: גם אז טעיתי.)
משהו שמצאתי בזמן שהייתי צריך לעשות משהו חשוב הרבה יותר
כל הסיפור הזה של כתיבה, אולי הוא בכלל לא אני. מה לי ולכתיבה? אני צריך למצוא מקום שבו אני יכול להתבטא במחיקה דווקא. כן, מחיקה מתאימה לי כמו כפפה ליד: אני ביקורתי למדי, הסבלנות שלי לניסוחים גרועים היא אפסית, והנכונות שלי לזרוק את כל מה שנעשה עד עכשיו ולהתחיל משולחן נקי היא כמעט תמיד גבוהה. כותבים תמיד מדברים על איך הדף הריק מלחיץ אותם, מאיים עליהם; אני, לעומת זאת, משתוקק לדף הריק והחלק, הוא תמיד נראה לי האופציה הטובה ביותר לעבור אליה כשמשהו לא מתיישב בדיוק כמו שרציתי. כבמטה קסם אני עובר מערימה של משפטים מסורבלים וחסרי כיוון למצב אידיאלי שבו כל האופציות פתוחות, ואני חופשי לעשות כל מה שאני רוצה מבלי להיות כבול להחלטות שקיבלתי בעבר. למה להתעסק בתיקונים מקומיים ותפירת טלאים כשאפשר ברגע אחד לזרוק את הכל ולתת לכתוב להוולד מחדש, זך, טהור, ונקי מנסיונות שלא עלו יפה?
